1גמ'. אמר רב עמרם אמר ר' יצחק הכא בקידושי יעוד, ואליבא דר' יוסי בר' יהודה, דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו.2יוצא מהגמ' דלפי רבי יוסי ברבי יהודה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, קידושי יעוד אינם נחשבים כמו דהאב קידש אותה ולכן אם נתאלמנה הוא שוב יכול למוכרה. ולכאורה צ"ע דהרי מבואר לעיל יט. דלומדים מהדין דרבי יוסי ברבי יהודה דהאב יכול לומר לבתו צאי וקבלי קידושיך, ועיין בשיעורים לעיל יט. ד"ה אמר רבא אמר רב נחמן דנחלקו הראשונים בגדר הדין דצאי וקבלי קידושיך. דהתוס' נקטו דהבת עושה את מעשה הקידושין והאב מחיל את דעת המקנה של המתקדשת. ולפי הרא"ש הבת היא השליח של האב, והראב"ד ביאר דהקידושין חלין מדין ערב. ולכאורה הבנת הסוגיא דידן תלויה בשיטות הנ"ל. דבשלמא לפי התוס' דיש מעשה קידושין לבת עצמה, שפיר מובן הגמ' בסוגיין דיעוד לפי רבי יוסי ברבי יהודה לא נחשב כאילו האב קידש אותה, ולכן הוא יכול למוכרה לאחר שנתאלמנה. אבל לפי הרא"ש דהקידושין חלין מדין שליחות דהאב ולפי הראב"ד דהקידושין חלין מדין ערב אזי בצאי וקבלי קידושיך הבת אינה עושה את עיקר מעשה הקידושין. וא"כ גם ביעוד לפי רבי יוסי ברבי יהודה האב ע"פ דין עושה את מעשה הקידושין. וא"כ קשה היאך הגמ' אומרת דהוא יכול למוכרה שוב אחרי יעוד, דלכאורה הויא מכירה לאחר אישות.3ונראה לבאר דאע"פ דלפי הרא"ש והראב"ד האב הוי בעל מעשה הקידושין בקידושי יעוד, אעפ"כ הוא יכול למוכרה לאחר שנתאלמנה. דהרי סוף כל סוף, היעוד עצמו בסוף שש נעשית בע"כ דהאב והדין דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות חל רק היכא דהקידושין נעשית לגמרי בדעת האב. ואילו כשהאב אמר לה צאי וקבלי קידושיך מכיון דבאמת האב לבדו הוי דעת המקנה דבעלים לקידושין נראה דהדין דאין מכירה לאחר אישות חל ואם נתאלמנה אין האב יכול למוכרה עוד הפעם.4תוד"ה אלא לאו. בא"ד. וי"ל כיון דשידך היינו כמו שקידשה אביה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה ומי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות.5לכאורה צ"ב דהרי עיין בשיעורים לעיל יט. בענין אמר רבא, אות א' דביארנו דלפי התוס' היכא דקטנה קיבלה קידושין בעצמה אין הקידושין חלין מדין שליחות אלא שיש לקטנה מעשה קידושין וצריך רק צירוף ריצוי האב. וביארנו דהריצוי הזה מהני אפי' לאחר זמן. וא"כ מאי שנא אם האב שידך לפני כן או רק נתרצה לאחר מעשה בתו, הרי סוף סוף היא עושה את מעשה הקידושין וראוי לומר דאין כאן חלות שפחות לאחר אישות.6וצ"ל דהתוס' נקטו דהדין דאין שפחות אחר אישות חל כל היכא דהיה דעת האב לקדש את בתו בשעת הקידושין, אפי' אם המעשה נעשה ע"י הבת. ורק היכא דנתרצה לאח"כ ויש צירוף בין הריצוי שלו למעשה שלה אמרינן דמכיון דהוא לא היה חלק של מעשה קידושין כלל בשעת קידושין דהוא יכול למוכרה אח"כ.7גמ'. ודילמא ארצויי ארציה קמיה.8ועיין בשיעורים לעיל ז. רשב"א ד"ה הילך מנה דהארכנו בדין זכייה בקידושין.9גמ'. ההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה, כפתיה עד דאמר לה תיהוי לקריבה, אדאכלי ושתי אתא קריביה באיגרא וקדשה.10מבואר מהגמ' דעשו סעודת אירוסין לפני האירוסין ורק באמצע הסעודה האיש קידש את האשה. וצ"ב למה לא עשו את האירוסין לפני הסעודה. ונראה לבאר דבאמת מצינו חילוק בין סעודת ברית מילה לבין סעודת פדיון הבן. דבברית מילה הסעודה היא אחרי הברית. אמנם בפדיון הבן מבואר בט"ז יו"ד סימן שה סק"י דבתחילה נוטלין ידים ומתחילין את הסעודה ואז עושים הפדיון הבן באמצע הסעודה.11ונראה לבאר דסעודת ברית מילה נחשבת כסעודת מצוה בעצמה ע"פ דין, ולכן מסתבר לעשות את המצוה תחילה ואז לשמוח בסעודת המצוה. אמנם סעודת פדיון הבן בפני עצמה אינה מוגדרת כסעודת מצוה וכדי להחיל עליה חלות שם סעודת מצוה צריך לעשות את המצוה ממש באמצע הסעודה. ונראה דהו"ה בסעודת אירוסין דכדי להחשיבו לסעודת מצוה צריך לעשות את האירוסין באמצע הסעודה. אמנם בנישואין הסעודה בעצמה הוי סעודת מצוה ויש לעשות את הנישואין לפני הסעודה.
